אם נתבונן היטב בקשר בין יוסף לאחיו, למען האמת - נראה, שאין תוכחה, אלא, יש - רק אהבה.
לאורך כל הדרך, רואים שיוסף מאוד שומר, על כבודם של אחיו וגם בזמן שהוא מתגלה אליהם כתוב וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו ואומר רש''י שלא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין, ולכן ציווה הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי ואז הןא נותן את קולו בבכי מרוב אִחוּד.
הבכי חזק עד ש: "וַיִשְׁמְעוּ מִצרַיִם וַיִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה".
הוא אומר לאחיו:
"גְּשׁוּ נָא אֵלַי... אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם... אַל תֵּעָצְבו... לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי האלקים.
זה אלוקים ששלח אותי לפניכם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה.
מילים של אהבה אמר להם ; בשביל שיחושו בה.
אין פה תוכחה, אלא אהבת אחים.
אהבה, שהיא התוכחה הכי גדולה.
התברר שיוסף לא חטא בְּגַאֲוָה והמציא להם חלומות של גדלות, אלא יוסף חלם חלומות של אמת. זה רק הם שהתכחשו לאמת וברגע אחד פתאום הם הבינו זאת, ועל כן התביישו כל כך.
האח שלהם באמת אהב אותם. איך, יכלו לסלוד ממנו עד לכדי: ויִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַבְּרוֹ לשָׁלוֹם? איך הם לא הבחינו באהבתו?
לכן, כיסתה את פניהם בושה, כל כך גדולה, עד כדי-כך, ש: ולֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ.
